מרד גטו ורשה

התרחש בשנת 1943 והיה המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה. 

עד תחילת המרד התהוו בגטו שני ארגוני התנגדות יהודים לכוחות הנאציים:

1. הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בפיקוד מרדכי אנילביץ'

2. הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) בפיקוד פאוול פרנקל

ב-18 בינואר 1943 החל גל השילוחים השני מהגטו, שהוביל להתקוממות החמושה הראשונה שנראתה בגטו: קבוצת יהודים שיועדו למשלוח פתחו באש על השומרים ונמלטו לפני העלייה לרכבות. חברי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הנאצים, והמשטרה המקומית לא הצליחה לכפות על היהודים לעלות לרכבות. בשעה שמשפחות יהודיות התחבאו בבונקרים מאולתרים, לוחמים משני הארגונים התקוממו ובאו במגע-אש ישיר עם הגרמנים, שנכנסו לגטו במטרה לחפש אחר הבורחים.

בערב פסח, י"ד בניסן תש"ג, ה-19 באפריל 1943, נכנסו הכוחות הגרמניים לגטו. מטרתם הייתה להשלים בתוך שלושה ימים את תהליך השילוח שנקטע, אך נפלו למארב שהוצב להם על ידי המורדים. המורדים ירו על החיילים הגרמניים וזרקו עליהם בקבוקי תבערה ורימוני יד מתוך סמטאות, פתחי ביוב וחלונות.

הגטו החזיק מעמד כארבעה שבועות עד לחיסולו הטוטאלי (כדי להמחיש את גודל ההישג, פולין כולה על חייליה וכוחותיה נפלה לידי הנאצים בתוך 28 יום). דיכוי המרד הסתיים באופן רשמי ב-16 במאי 1943, עם הריסת בית הכנסת הגדול של ורשה.